כאשר הבנק הפדרלי מעלה את הריבית, זו מדיניות מוניטרית. כאשר הקונגרס מאשר חבילת תמריצים, זו מדיניות פיסקלית. שתיהן מעצבות את הכלכלה שבה אתם חיים – את הריבית על המשכנתא שלכם, את מחירי המזון, את השאלה אם אתם מועסקים או מפוטרים – אך הן פועלות בדרכים שונות, נמצאות בידיים שונות ומכוונות למטרות שונות במקצת.
מאמר זה מסביר מהי כל אחת מהמדיניות הללו, מי אחראי עליהן וכיצד הן נבדלות זו מזו בפועל. תוכלו לראות כיצד התגובה למגפה בשנת 2020, זינוק האינפלציה בשנת 2022 והחלטות הריבית האחרונות של הפד משתלבות כולן באותה מסגרת. בסופו של דבר, ההבדל בין מדיניות מוניטרית למדיניות פיסקלית אמור להיות ברור מספיק כדי לקרוא כמעט כל כותרת כלכלית ולדעת איזה מנוף הופעל, ומי הפעיל אותו.
מהי מדיניות מוניטרית?
מדיניות מוניטרית היא האופן שבו הבנק המרכזי של מדינה מנהל את היצע הכסף ואת עלות ההלוואות (בעיקר באמצעות התאמת שיעורי הריבית) כדי להשפיע על האינפלציה, התעסוקה והפעילות הכלכלית הכללית.
בארצות הברית, מדיניות המוניטרית מנוהלת על ידי הבנק הפדרלי, המכונה לעתים קרובות "הפד". בין הבנקים המרכזיים החשובים האחרים נמנים הבנק המרכזי האירופי (ECB), הבנק המרכזי של אנגליה והבנק המרכזי של יפן. מאפיין מובהק: הם נועדו לפעול באופן עצמאי מהפוליטיקה היומיומית, כך שהחלטות המדיניות יוכלו להגיב לנתונים כלכליים ולא למחזורי בחירות.
הפדרל ריזרב משתמש בכמה כלים:
- שיעור הריבית המוניטרית: בארצות הברית מדובר בריבית הפדרלית, הריבית שהבנקים גובים זה מזה על הלוואות לילה. הוועדה הפדרלית לשוק הפתוח (FOMC) קובעת טווח יעד בשמונה ישיבות מתוכננות בשנה.
- פעולות בשוק הפתוח: קנייה ומכירה של איגרות חוב ממשלתיות כדי להגדיל או לצמצם את העתודות במערכת הבנקאית.
- הקלה כמותית (QE): רכישות בהיקף נרחב של ניירות ערך לטווח ארוך כדי להזרים כסף לכלכלה כאשר הורדות הריבית אינן מספיקות.
- הנחיות קדימה: להעביר את המסר לגבי הצעדים הבאים שהפדרל ריזרב צפוי לנקוט, כדי שהשווקים יוכלו להתכונן לכך מראש.
המנדט שהקנה הקונגרס לפדרל ריזרב מורכב משני חלקים: יציבות מחירים ותעסוקה מקסימלית, המכונה "המנדט הכפול". המנדט של הבנק המרכזי האירופי (ECB) מתמקד בעיקר ביציבות מחירים, כאשר צמיחה ותעסוקה מהוות מרכיבים משניים.
מהי מדיניות פיסקלית?
מדיניות פיסקלית היא האופן שבו הממשלה משתמשת בהוצאות ובמיסוי כדי להשפיע על הכלכלה. בארצות הברית, מדיניות פיסקלית נקבעת על ידי הקונגרס והנשיא, ולא על ידי הבנק הפדרלי.
הקונגרס מחוקק את חוקי המס ומאשר את ההוצאות; הנשיא חותם על החוקים, ומשרד האוצר מוציא אותם לפועל. במדינות אחרות תפקידים אלה מוטלים על הפרלמנטים ומשרדי האוצר. בניגוד למדיניות המוניטרית, המדיניות הפיסקלית היא פוליטית מטבעה: כל שינוי במיסוי וכל הצעת חוק להוצאות עוברים תהליך הכפוף לאחריות ציבורית בבחירות.
מדיניות פיסקלית פועלת באמצעות שלושה מנופים עיקריים:
- הוצאות הממשלה: תשתיות, ביטחון, תוכניות חברתיות, סובסידיות, חוזים פדרליים עם חברות פרטיות.
- מיסוי: מס הכנסה, מס חברות, מס שכר, מכסים, רווחי הון.
- תשלומי העברה: תשלומים ישירים למשקי בית בצורת צ'קים במסגרת תוכנית התמריצים, דמי אבטלה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות (Medicare).
מדיניות פיסקלית מרחיבה
הגדלת ההוצאות או הפחתת המסים כדי לעודד צמיחה. ממשלות נוהגות לנקוט בצעדים אלה בתקופות מיתון כדי להגביר את הביקוש ולהחזיר אנשים לשוק העבודה.
מדיניות פיסקלית מצמצמת
צמצום הוצאות או העלאת מסים כדי לצנן כלכלה שמתחממת יתר על המידה, להוריד את האינפלציה או לצמצם את הגירעון. נעשה שימוש בשיטה זו בתדירות נמוכה יותר משום שהיא קשה יותר מבחינה פוליטית, שכן הבוחרים נוטים להעדיף הוצאות חדשות ולא אוהבים העלאות מסים.
מטרות המדיניות הפיסקלית חופפות לאלה של המדיניות המוניטרית (צמיחה, תעסוקה), אך כוללות גם היבטים שהמדיניות המוניטרית אינה יכולה לטפל בהם באופן ישיר: אופן חלוקת ההכנסות, השירותים שהממשלה מספקת, ונטל החוב הכולל של המדינה.
מדיניות מוניטרית לעומת מדיניות פיסקלית: ההבדלים העיקריים
ההשוואה המועילה ביותר בין מדיניות פיסקלית למדיניות מוניטרית היא השאלה אילו כוחות משפיעים על אילו תוצאות. שלושת ההבדלים הבאים הם המשמעותיים ביותר.
מהירות
הפדרל ריזרב יכול לשנות את הריבית בישיבת FOMC אחת; ההודעה מתפשטת בשווקים תוך שניות. משא ומתן על חבילת תמריצים פיסקלית בקונגרס עלול להימשך חודשים או שנים, והמימוש בפועל עשוי לארוך זמן רב עוד יותר. זו הסיבה שמדיניות מוניטרית היא בדרך כלל התגובה הראשונה למיתון. זהו המנוף היחיד שיכול לפעול במהירות כזו.
פוליטיקה
עצמאות הבנק המרכזי היא הסיבה לכך שמדיניות המוניטרית מגיבה לנתוני האינפלציה ולא למחזורי הבחירות. למדיניות הפיסקלית אין את המנגנון המגן הזה, וזה מכוון: החלטות בנושאי מיסוי והוצאות אמורות לשקף את מה שהבוחרים בחרו במחוקקים כדי שיעשו. החיסרון הוא שתגובות פיסקליות הן איטיות יותר, שנויות במחלוקת, ולעיתים פועלות בניגוד למטרות שהבנק המרכזי מנסה להשיג.
ישירות
מדיניות פיסקלית מזרימה כספים לידיים ספציפיות: צ'ק סיוע למשק בית, חוזה לקבלן כבישים, דמי אבטלה למפוטרים. מדיניות מוניטרית משנה את עלות ההלוואות לכולם בבת אחת, וההשפעות מתפשטות לתחום המשכנתאות, הלוואות עסקיות, שוקי האג"ח והדולר. האחת היא סכין מנתחים; השנייה היא לחץ אוויר.
דוגמאות מהחיים האמיתיים
שלושה אירועים שהתרחשו לאחרונה ממחישים את ההבדל בין מדיניות מוניטרית למדיניות פיסקלית בפועל, כולל מקרה אחד שבו הן פעלו יחד.
מדיניות מוניטרית: מחזור העלאות הריבית של הפד לשנים 2022–2024
לאחר שמחירי הצריכה הגיעו לשיא של 9.1% לעומת התקופה המקבילה אשתקד ביוני 2022 (הנתון הגבוה ביותר מאז נובמבר 1981), העלה הבנק הפדרלי את הריבית על קרנות הפדרל מקרוב לאפס לטווח יעד שיא של 5.25%–5.50% במהלך 18 החודשים הבאים. זה היה מחזור העלאות הריבית המהיר ביותר זה 40 שנה. האינפלציה התקררה בהדרגה, והבנק הפדרלי החל להוריד את הריבית שוב בסוף 2024. נכון למאי 2026, טווח היעד עומד על 3.5%–3.75%.
מדיניות פיסקלית: התגובה למגפת הקורונה (2020–2021)
התגובה למגפה שילבה שתי חבילות תמריצים פיסקליות מהגדולות בתולדות ארצות הברית. חוק CARES, שנחתם על ידי הנשיא טראמפ במרץ 2020, הקצה כ-2.2 טריליון דולר באמצעות תשלומים ישירים למשקי בית, הרחבת דמי האבטלה, הלוואות במסגרת תוכנית Paycheck Protection Program לעסקים קטנים, וסיוע למדינות. תוכנית החילוץ האמריקאית (American Rescue Plan), שנחתמה על ידי הנשיא ביידן במרץ 2021, הוסיפה כ-1.9 טריליון דולר לתמריצים נוספים, למימון חיסונים ולהארכת תמיכת האבטלה.
שניהם בבת אחת: המשבר הפיננסי של 2008
משבר 2008 הוא הדוגמה הקלאסית לפעולה מתואמת. הבנק הפדרלי הוריד את הריבית היעד לכמעט אפס והשיק את תוכנית ההקלה הכמותית הגדולה הראשונה בארה"ב. במקביל, משרד האוצר השיק את תוכנית TARP תחת נשיאותו של בוש באוקטובר 2008, והקונגרס אישר את חוק ההתאוששות וההשקעה מחדש האמריקאי תחת נשיאותו של אובמה בפברואר 2009. המדיניות המוניטרית והפיסקלית פעלו באותו הכיוון במשך שנים לאחר מכן.
כיצד מדיניות מוניטרית ומדיניות פיסקלית פועלות יחד
הדבר שהכי מתעלמים ממנו בכל הנוגע לשני הכלים הללו הוא שהם כמעט אף פעם לא משמשים בנפרד. בדרך כלל, גם המדיניות המוניטרית וגם המדיניות הפיסקלית פועלות במקביל, לפעמים באותו הכיוון ולפעמים זו כנגד זו. לרוב, לשילוב ביניהן יש חשיבות רבה יותר מאשר לכל אחת מהן בנפרד.
כאשר הם מחזקים זה את זה
בפרקי 2008 ו-2020, שתי המדיניות דחפו לצמיחה בו-זמנית. הפחתת הריבית, צ'קים מגבירי צמיחה, הרחבה כמותית והלוואות PPP – כולם הזרימו כסף לכלכלה מכיוונים שונים. זהו הדפוס האופייני במיתון חמור: המדיניות הפיסקלית מעבירה מזומנים ישירות למשקי בית ולעסקים, בעוד שהמדיניות המוניטרית מוזילה את עלויות ההלוואות. כל אחת מהן מחזקת את השנייה.
כאשר יש ביניהם סתירה
התקופה שבין 2022 ל-2024 הראתה את ההפך. הפד העלה את הריבית באופן אגרסיבי כדי לצנן את האינפלציה, בעוד שתוכניות פיסקליות נרחבות מתקופת המגפה עדיין היו בתוקף. תזרימים אלה שמרו על ביקוש חזק יותר מזה שהמדיניות המוניטרית לבדה הייתה מייצרת, וזו אחת הסיבות שבגללן נאלץ הפד להעלות את הריבית יותר ממה שהציעו התחזיות הראשוניות. כאשר שני הכלים פועלים בכיוונים מנוגדים, הבנק המרכזי בדרך כלל מנצח בסופו של דבר, במחיר של ריבית גבוהה יותר ממה שהיה נדרש אחרת.
סיכום
כמעט כל כותרת כלכלית נושאת את חותמן של שתי המדיניות הללו. חשבון המכולת משקף את התמריץ הפיסקלי מלפני שנים ואת תגובת הפד לאינפלציה שבאה בעקבותיו. שיעור הריבית על משכנתאות משקף את יעד הריבית הלילית של הפד בתוספת הערכת השוק לגבי היקף ההלוואות שהממשלה נוטלת.
ההבדל בין מדיניות מוניטרית למדיניות פיסקלית טמון בהבנה איזה מנוף מביא לאיזו תוצאה, ומי מפעיל אותו. אם תקראו את החדשות מנקודת מבט זו, רוב הדברים האחרים יסתדרו במקומם.
